כל הזכויות שמורות לביטרן אומנויות לחימה ותנועה | אחוזה 88, רעננה | 09-7466001 | bitrans@014.net.il

All rights received to Bitran Martial Arts & Fitness Center | Ahuza St 88, Ra'anana, Israel

Privacy Policy

עבודת גמר לחגורה שחורה - רון שאלתיאל

שמי רון שאלתיאל, יליד רעננה והילד החמישי (והאחרון שגם משם נלקח השם) במשפחתי.

את דרכי בעולם אומנויות הלחימה עשיתי כמו ילדים רבים בגיל 6-7 כאשר הוריי שלחו אותי להאתמן בחוג ג'ודו, אך גם כמו רוב הילדים לא החזקתי מעמד בג'ודו ולאחר כמה חודשים עזבתי והעדפתי לשחק כדורגל עם חברים.

 

בזמן ילדותי תמיד היה לי קשר לאומנויות הלחימה בגלל אחי הגדול אשר למד אגרוף תאילנדי ולימד אותי תוך כדי משחקים, דבר אשר תמיד גרם לי לרצות להתאמן כמוהו אך באותם זמנים הגוף שלי היה חלש ומצבי הרפואי לא היה מושלם ולא הסכימו לרשום אותי למקום שאחי התאמן בו בגלל כמות הפציעות שקורות במקום.

 

בשנים שעקבו ניסיתי כמה חוגים: כדורגל, קראטה, ג'ודו וכדומה אך שום דבר לא הרגיש לי מתאים וגם באותם הזמנים גילו שיש לי אנמיה קלה שגרמה לקשיים באימונים פיזיים עקב חולשה.

 

בזמן בית הספר היסודי המשכתי לנדוד ממקום למקום וגם יצא לי להיות בהרבה מקומות אשר "זרקו" חגורות וקידמו את האנשים בהם לפי דבר אחד: אם הם מסכימים לשלם בשביל החגורה הבאה, במקום מסויים ברעננה גם יצא לי להתקדם 4 חגורות בפחות משנה וכל מה שלמדתי במקום זה לרוץ ולתת למאמן לדרוך לי על הבטן בזמן שאני עושה כפיפות בטן ולבסוף ללמוד "קאטה" למשך 5דקות לפני קבלת דרגה בשביל להתקדם.

 

לבסוף בזמן שהייתי בחטיבה ושיחקתי כדורגל בהפועל רעננה בא אלינו אדם לבית הספר העביר הרצאה והסביר לנו בקצרה על אומנויות לחימה ואיך אומנויות לחימה עוזרות לנו בחיינו לשמור על עצמנו ועוזרות להוריד את רמת האגרסיות שלנו, האדם הזה היה

שוסקי-שיהאן אלי ביטרן.

אחרי שאני וחבר נוסף שמענו את ההרצאה החלטנו לבדוק איך זה נראה והגענו לשיעור נסיון וכאשר הגענו והתאמנו פעם אחת.. כבר התמכרנו, התאהבנו במקום באנשים וגם באימונים.

בהתחלה החסרתי אימונים רבים בגלל מצבי הפיזי באותם ימים אך ככל שהזמן עבר והתאמנתי וראיתי שמתי שאני לא מגיע אני מחסיר חומר, לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי להתאמן יותר קשה מה שגרם לי להיות בהתחלה חולה בתדירות יותר גבוהה אך לאחר תקופה קצרה עזר לי לחזק את הגוף והמערכת החיסונית שלי למצב שסוף סוף יכלתי להתאמן קבוע.

 

לאחר בסביבות חצי שנה היה הזמן שלנו סוף סוף להיבחן לקיו-9, אני עדיין זוכר איך לפני הבחינה הראשונה אנחנו נפגשנו כל יום וחרשנו על קיאון קטה 1, הגנה עצמית 1-4 ותאיקיוקו, אפילו עכשיו אני עדיין יכול לזכור כמה התרגשנו בבחינה הראשונה וחשבנו שיש כל כך הרבה חומר לזכור שעכשיו כמובן בדיעבד אני יכול לחשוב על זה ולצחוק.

 

בזמן התיכון נאלצתי להפסיק להתאמן עקב מתיחת גיד בירך והדבר נגרר לשרותי הצבאי ועזבתי את הדוג'ו לכמה שנים.

ביום שחזרתי לדוג'ו וסוזי ראתה אותי דבר ראשון שהיא רצתה לעשות זה לפרק אותי על שנעלמתי לכמה שנים (שנתיים או שלוש מינוס פלוס) ואחרי שהיא הראתה לי את אהבתה בהרבה צעקות וחיבוק היא אמרה לי ברוך שובך וחזרתי להתאמן.

ישר שחזרתי להתאמן שמתי לב לקשיים של לחזור להתאמן אחרי תקופה מסויימת ואחרי פציעה, הגוף עדיין זכר חלק מהתנועות אך בגלל מתיחת הגיד לא הצלחתי לבצע אותם וכל פעם שניסיתי הרגשתי כאב עז ברגל, אבל לאט לאט הצלחתי עוד פעם לפתח את הגמישות והלחזיר את הגוף למצבו הקודם.

 

ולבסוף לאחר הרבה שנים שהיו צריכים לסבול אותי בדוג'ו, בייחוד סוזי (שיצא לה להעיף אותי מהדוג'ו גם כמה פעמים בדרך לכמה שעות) הגעתי לבחינה לשחורה.

כאשר מעבירים אותך מחגורה שחורה ללבנה אתה עדיין לא מתחיל לקלוט שאתה נבחן, אך ככל שעברו החודשים והאימונים נהיה יותר ויותר ברור שנבחנים והלחץ עלה, מה שגרם גם לעלייה באימונים ושהייה בדוג'ו (יש תחרות בין הדוג'ו לבית מי הבית הראשון ומי הבית השני כרגע).

בזמן שהתאמנתי לבחינה לשחורה אני חשבתי עוד פעם על הבחינות הקודמות שלי וראיתי שבאמת אין הבדל בין הבחינה הראשונה ולבין הבחינה לשחורה, בשניהם בסופו של דבר אני רק חושב שיש הרבה חומר ומתאמן ומתאמן וקורא ומתכונן.

בזמן שאנחנו התאמנו לבחינה ועברנו על התרגילים פתאום התחלנו לגלות ולראות את התרגילים בדרכים שונים וגם התחלנו להסתכל יותר ויותר מעבר לתרגיל במקום להיות תקועים בשבלונה שלמדנו.

 

כאשר הגעתי לבחינה לשחורה אני הרגשתי שאני מוכן לא משנה מה יהיה בא... וכאשר התחילה הבחינה הבנתי עד כמה טעיתי ועד כמה לחץ יכול להוריד את האדם.

בזמן הבחינה הורידו את הכח המנטלי , הפיזי והנפשי עד לרמה אפסית כדי לבדוק אותנו ולאחר כל זה מסיימים את הבחינה ב100 קרבות – דבר אשר אני עשיתי כבר לפני בבחינות קודמות וידעתי שאני יצליח לעבור אותו, אך כאשר זה היה בבחינה שלי ואחרי 25 שעות בדוג'ו אני ראיתי עד כמה זה הרגשה שונה ועד כמה מאה הקרבות בודקים את כח הרצון של הנבחנים.

 

לסיכום, חלק גדול מחיי העברתי בדוג'ו שלנו והמקום בשבילי כבר מתחרה על המקום של הבית הראשון. ניסיתי עוד מקומות לאורך השנים, גם לפני שהתאמנתי בדוג'ו וגם קצת בזמן שהייתי בדוג'ו כאשר חברים גררו אותי לנסות איתם איזה מקום בפעם הראשונה, ויצא לי לראות שבאמת אין כמו הדוג'ו שלנו. במקומות האחרים לא מנסים לחנך את התלמידים, נותנים להם לרוץ חופשי ולעשות מה שבא להם ולפצוע אנשים ולהיפצע בעצמם בדרך.

רק אצלנו באמת מחנכים את התלמידים ומכניסים בנו ערכים חשובים שיעזרו לנו בעתידנו ויבנו אותנו כאנשים יותר טובים