כל הזכויות שמורות לביטרן אומנויות לחימה ותנועה | אחוזה 88, רעננה | 09-7466001 | bitrans@014.net.il

All rights received to Bitran Martial Arts & Fitness Center | Ahuza St 88, Ra'anana, Israel

Privacy Policy

בחינה לחגורה שחורה דאן-2

מאת: אייל אנגל

 

נהוג לומר מילים של תודה בסופו של תהליך. במקרה זה אני מעוניין לחרוג מהמקובל ולהודות ל''שוסקי-שיהאן'' אלי ביטרן על ההזדמנות והזכות שניתנה לי להשתלב ולהיבחן יחד עם נבחני דאן-2.הופתעתי כאשר נקראתי לשיחת הזימון לקראת בחינה לדאן 2, ואני שמח וגאה להיות אחד הנבחנים, אני חש גאווה רבה להמשיך ולהתקדם באימוני הקראטה שלי בתוך ארגון סאידו קראטה העולמי בכלל, וכתלמיד הסניף הישראלי בפרט. אני סבור (ואני בטוח כי אני לא היחיד) כי מקומו של סניף סאיידו קראטה ישראל הוא בין הסניפים הנמצאים בראש מפת הסאידו- קראטה העולמי כסניפים הרציניים ביותר, ובעלי המדריכים בשיעור הקומה הגבוה ביותר.

קראטה בשבילי הוא תחושה של בית ושייכות. סאידו קראטה הוא תחום, או מקום אליו אני מרגיש חיבור מיוחד וסוג של קרבה משפחתית.

התחלתי להתאמן בשנת 1981 כאשר הייתי בן 5. אני זוכר עד היום את הרגע שבו לקח אותי אבי אל מועדון הג'ודו ב"הפועל רעננה" – ברחוב ההסתדרות. התחברתי מאוד, כילד, אל מראה האנשים הלבושים לבן. התחושה זכורה לי עד היום כתחושה של מקום "מקודש" סוג של תחושת ייחוד המתקבלת ממראה החליפות, האנשים, הסדר בערבוב עם ריח המזרנים והזיעה- תחושה שרק אנשים העוסקים באמנויות לחימה יבינו אם אתאר.

 

מאימוני ג'ודו כילד עברתי לאימוני קראטה. ולמעשה האימונים נמשכו עד אשר נקטעו עם הגיוס לצה"ל כ 14 שנים מאוחר יותר. בהסתכלות לאחור, כיום, מצחיק ועצוב גם יחד לראות איך כל ההשקעה העצומה וההתמדה נגדעות במחי יד ללא כל בעיה, ואיך התמימות הנאיבית של ילד לא הייתה יכולה להבין זאת בשלב הגיוס לצבא והשירות הצבאי. החיים מהר מאוד זורמים לתוך מסלול חדש, שונה לחלוטין העוסק בידע שונה, נושאים אחרים והתמקצעות בסוגים אחרים של חומר, עד שכאילו נשכחה כל החשיבות של אימוני הקראטה שהיה כל כולי עד לאותם רגעים.

 

אני אומר "כאילו" היות ועכשיו כבוגר, ולמרות כל הכעס והתסכול על כך שאפשרתי לדברים אלה להתרחש, אני גם מבין כי אותם ערכים ואותו ידע אשר ספגתי כל השנים מהילדות ועד לגיוס, וגם לאחר מכן- לא נשכחו כלל, ואף להיפך. אני מבין שאותם ערכים, אותו ידע וביקורת עצמית ואותה רוח – לה נקרא "קראטקה" – היא זו שליוותה אותי, ועדיין מלווה בכל מהלך השירות הצבאי כחייל בגיבוש, כפרח טייס, כקצין, כמדריך, כסטודנט באוניברסיטה, כבעל וכאבא.

ההפסקה מאימוני קראטה נמשכה משנת 1995 בה התגייסתי, ועד לשנת 2012 בה חזרתי להתאמן. נכון, היו בתחילת הדרך "גיחות" אימון לאחר השחרור מהצבא, אך אני לא מחשיב אותן כהתמדה. מה שאני כן יכול לציין בוודאות, היא העובדה שתמיד ידעתי שאשוב להתאמן בקראטה, ותמיד בער בי הרצון לחזור – הן לאימונים ולקראטה עצמו, והן לאווירת הדוג'ו המחשמלת והמיוחדת.

רק כאשר אדם נמצא מחוץ למסגרת בה הוא רגיל להיות, ובה הוא גדל והתחנך- רק אז הוא מסוגל להעריך בכנות הן את החשיבות של אותה מסגרת עבורו, והן את התרומה שלה.

 

במהלך שירותי הצבאי הספקתי מלבד קורס הטיס בו השתתפתי, להשתתף גם בקורסים "נבחרים" נוספים.אני יכול להעיד כיום, במבט לאחור  כי לכל אורך תקופה זו – בה כאמור לא נכחתי בדוג'ו – ליוותה אותי בכל זאת מעין רוח משגיחה נוספת. אמת כלשהי, שאיתה הלכתי והיא סל הערכים לפיו פעלתי. כיום כאמור, במבט לאחור – אני יכול לומר כי כנראה שמדובר בסוג של גישת "קראטקא" לחיים בכלל ולרגעי משבר בפרט.

אני יכול להעיד כי מלבד אותם מצבים של לחץ כגון הקורסים בצבא, אני אישית סבור, כי הקראטה לימד אותי דרך ארץ ודרך נכונה לחיים. מקרי קיצון בהם רוחי נמדדה היו לדוגמא שריפה שכילתה כמעט את כל הבית בו גרתי לפני כ 10 שנים, או מקרה עצוב של פטירת אבי לפני כ 3 שנים. ב 2 מקרים אלה, הן תהליך ההתמודדות, והן תהליך הסיוע לאחרים והשמירה על הפוקוס במצב הלחץ תרמו לי רבות למצב ההתמודדות, ואני סבור כי כל אלה נובעים מרוח הקראטקא אותה למדתי ותירגלתי, גם אם מדובר בשנים לא מעטות אחורה – בדוג'ו.

במשך אימוני כילד, זכור לי רבות כי אחת הנקודות שחודדו על ידי מאמני כמעט מידי אימון היא ההימנעות ממצבי עימות. כילד, הנחשף לאלימות בבית הספר, למצבי קונפליקט מול חבורות ילדים שונים, בהתמודדות מול הרצון להשתייך לקבוצות מסוימות או להרשים קבוצות אחרות, משפטים אלה נראים לעתים בלתי קשורים למציאות. עם זאת, במבט לאחור אני יכול לומר כי משפטים אלה סייעו לי לעבור בהצלחה את תקופת הילדות / הנערות כשהראש מפוקס וממוקד בדברים החשובים יותר, ללא התפתות להשתתפות במעשי סתם או ניסיונות סתמיים כפי שרואים כיום וראו גם בזמנו- של ניסיונות עישון, סמים, או התנהגות שאינה מקובלת אחרת. אני בכנות חושב כי ההשתתפות באימוני קראטה, ההקשבה למורי ''שוסקי שיהאן'' אלי ביטרן, ההתמדה והנחישות שליוו את תקופה זו, סייעו לי רבות בעיצוב אופי מסוים אשר אני נחשף אליו עכשיו מחדש בחזרה לשגרת האימונים בסאידו קראטה ולומד להעריך בשנית.

העבודה עוד רחוקה מלהסתיים. אני מוצא עצמי נלחם יום יום ושעה שעה בעצמי. נלחם ברוח, נלחם פעמים רבות בחוסר שלווה, ברמת עצבים גבוהה שלעתים מוציאה אותי משלוותי וכתוצאת המשך מאיימת על חיי הנישואין והמשפחה, או על סיטואציות עיסקיות בהן אני נמצא. השלמות כאמור, או ''הרוח הצלולה כראי'' (כדבריו של מיאמוטו מוסאשי) עדיין לא בידי, אך אני בטוח כי דרך הקראטה ודרך האימונים, רוח הדוג'ו, ורוח סאידו קראטה כפי שהתווה קאיצ'ו טדאשי נקמורה, אצליח להתקדם בכיוון הנכון.

כאחד שחזר להתאמן בקראטה לאחר הפסקה ארוכה, קשה לי שלא לשתף בחוויות נוספות אשר ליוו אותי לאורך שנים של הפסקה מתודית מאימוני הסאידו קראטה.

 

בעבודתי האחרונה נכללו נסיעות רבות לחו"ל. גיחות רבות היו גם למזרח הרחוק וגם לארה"ב. כל מעבר ברח' 23 במנהטן היה בשבילי תזכורת או יותר נכון קריאה להתעורר- WAKE UP CALL של לחזור לאימונים שכ"כ אהבתי. הביקור בהונבו אותו ערכנו בשנת 1994 לא נמחק מזכרוני, והמקום המיוחד ההוא כמו גם האיש המיוחד – קאיצ'ו טדאשי נקמורה- זכורים לי לטובה, ודיברתי עליהם רבות עם חברים / שותפים לנסיעה ושותפתי לחיים. לפני כ 3 שנים אף ביקרתי שוב ב''הונבו'' כאשר הייתי עם קרובי משפחה בניו יורק. אני חושב שלמרות כל השנים הרבות שעברו מאז הפסקתי להתאמן בסאידו קראטה ועד שחזרתי – ליווה אותי הרצון לשוב, וליוותה אותי ההבנה שזה יקרה. אני סבור שגם אותו ביקור היה צעד נוסף בדרך לחזרה לאימונים- סוג של אבן נוספת בשביל אותו חיברתי לרצון לשוב ולהתאמן.