כל הזכויות שמורות לביטרן אומנויות לחימה ותנועה | אחוזה 88, רעננה | 09-7466001 | bitrans@014.net.il

All rights received to Bitran Martial Arts & Fitness Center | Ahuza St 88, Ra'anana, Israel

Privacy Policy

הקראטה ואני - מורן ארד

מאת מורן ארד

במידת מה, תרבות המערב, שאנו חלק ממנה היא אנטיתזה לתרבות היפנית. הדבר מתבטא ברבדים רבים ומגוונים.

 

ברגע שפותחים את דלת הדוג'ו של שוסקי שיהאן אלי ביטרן ברעננה, נפתח צוהר לעולם שונה מזה המוכר לאדם המערבי. אומנויות לחימה מזרחיות ביניהן- קראטה, נמצאות במערב כבר עשרות שנים והן פופולריות היום יותר מאי פעם. הפופולריות הזו מוסברת לפחות בחלקה לטעמי בויתור עמוק על יסודות תרבותיים, רוחניים, רגשיים וחינוכיים רבים, והצמדות לאספקטים הפיזיים בלבד. לא כך בדוג'ו של שוסקי- שיהאן אלי ביטרן.

 

הדוג'ו פותח צוהר לעולם שאינו קיים בתרבות המערב ככלל וגם לא בבתי ספר לאומנויות לחימה אחרים בפרט. אני כלל לא מתייחס לרמה הגבוהה והבלתי מתפשרת של המתקן הזה, שלהערכתי הוא היחיד מסוגו בישראל. אלא לכך שדרך אומנויות הלחימה הנלמדות בדוג'ו ובפרט דרך הסאידו קראטה, מלמד שוסקי שיהאן אלי ביטרן את תלמידיו להיות בני אדם טובים יותר בכל רובד ורובד. הייחודיות של בית הספר היא בכך שאינו פוסח על אותם אספקטים תרבותיים, רוחניים, חינוכיים, ערכיים ורגשיים. תוך שאיבה ישירה מהתרבות היפנית ודרך אומנות הלחימה סאידו קראטה, מפתח סאי שיהאן אלי ביטרן תלמידים ומקנה להם ערכים חינוכיים רבים וחשובים, ביטחון והערכה עצמית, יכולת חשיבה וניתוח מצבים שונים וגוף ונפש בריאים. בעידן ה''אינסטנט'' וה''הכל כאן ועכשיו'' שגם בתי ספר לאומנויות לחימה שונים לוקים בו בין היתר על מנת להיות תחרותיים ואטרקטיביים,  בית הספר ''ביטרן-אומנויות לחימה ותנועה'' יוצא הדופן הזה, ממשיך באופן עקבי ולא מתפשר לדגול בפיתוח והעצמת הרוח והאורח במקביל לפיתוח והעצמת היכולות הגופניות. התלמידים הרבים והאיכותיים שבית הספר הזה בהנהלתו של שוסקי שיהאן אלי ביטרן הוציא במהלך השנים הם ההוכחה למה שכתבתי.

 

"הרומן" שלי עם אומנות הלחימה היפנית קראטה- אומנות היד הריקה, החל בגיל שבע כאשר עליתי לכיתה ב'. שנה לפני כן, אימי רשמה אותי לחוג ג'ודו, במתנ"ס בביה"ס "יחדיו", וכשהגעתי עם אימי לשיעור הראשון, פחדתי להיכנס. אני זוכר את הסצינה שעשיתי לאימי היטב עד היום, הייתי ילד ביישן בצורה בלתי רגילה. בהמשך, החלטתי שאני מעוניין ללמוד קראטה- האסוציאציה הראשונה שעלתה בראשי למשמע המילה קראטה היתה כוח. מספר חודשים לאחר שסרבתי להיכנס לשיעור הראשון בחוג הג'ודו, הגיע בדואר עלון פרסום "לחוג" קראטה בהדרכתו של סנסאי אלי ביטרן בשיטת ''קיוקושין- קאי''. וכפי שאומר המשפט המפורסם- השאר היסטוריה.

יש לי זכרונות ספציפיים מהשנים הראשונות בדוג'ו בבית ויצו ברחוב קלאוזנר ברעננה. במיוחד זכורה לי הבחינה לחגורה כחולה. הבחינה התקיימה ביום שישי בצהריים והתלמידים היו אמורים לבצע את הקטה הראשונה והבסיסית- קיהון קטה מספר אחד של קיוקושין שהיתה למעשה שילוב תנועות בסיסי ביותר של עמידת זנקוטסו- דאצ'י, בלימת גדאן באראי ולאחר מכן אגרוף לחזה- צ'ודאן זוקי. תלמיד שביצע את הקטה לשביעות רצונו של סנסאי הלך הביתה. אני, הייתי בלחץ גדול מאוד ולא זכרתי כמו שצריך את רצף התנועות הפשוט. לאחר שכשלתי בביצוע הקטה מספר פעמים, קיבלתי הוראה להמתין בחוץ. כל התלמידים האחרים סיימו ועזבו לבתיהם ונותרתי לבד. נקראתי על ידי סנסאי לביצוע הקטה פעם נוספת. אני לא זוכר במדויק, אך כנראה שבסופו של דבר הצלחתי להשביע את רצון המורה, עברתי את הבחינה ונשלחתי לביתי.

דבר חשוב בהיותו של האדם חלק מזולתו דהיינו משפחתו, קרוביו, חבריו, הקולגות שלו ואנשים אחרים שהוא בא עימם במגע במהלך חייו היא החינוך אותו קיבל שבאה לידי ביטוי במערכת ערכים שעל בסיסה האדם מתנהל ביום ביום. אותו נדבך לא עוצר בזולת וממשיך דרך אזרחותו ואף ליחסו לסביבה, לטבע ולבעלי החיים.

 

תוך לימוד קראטה בכלל וסאידו קראטה בפרט, הקראטקה(לוחם קראטה) מקבל חינוך יפני מסורתי, דרך האימון עצמו ודרך לימוד פילוסופיית חיים יפנית- לימוד אמרות ומושגים בעלי משמעות פילוסופית עמוקה.  באופן זה, בונה המורה מערכת ערכים מוסרית ואנושית אצל התלמיד שהופכת אותו לאדם טוב ומוסרי יותר לזולתו, בעל דרך ארץ,  לאזרח טוב יותר ויוצרת הרמוניה בינו לבין הסביבה והטבע.

מאחר והתחלתי את לימוד הקראטה בגיל צעיר מאוד, ההשפעה על מערכת הערכים שלי היתה כבירה. אני מוכרח לציין שלא היה כל קונפליקט או סתירה בין הדברים שלמדתי במהלך השנים משוסקי שיהאן אלי ביטרן לבין מערכת הערכים שקיבלתי מאימי ומאבי בבית. כלומר, יש להניח שמערכת הערכים שלי בתור אדם בוגר לא היתה שונה משמעותית גם ללא אימוני קראטה, אך אני לא מקטין כהוא זה את חלקו של הדוג'ו בחינוכי. די להתבונן בעובדה שבניגוד לבית, בדוג'ו ביליתי בחברת תלמידים רבים שחלקם אף חברי הטובים ביותר כדוגמת סנסאי חגי ביטרן כדי להבין שיש תרומה נוספת לדוג'ו כגורם חברתי חשוב ביותר. אנקדוטה מעניינת שאני רוצה להעלות היא שכאשר כתבתי על מקורות מערכת הערכים שלי בשורות שלעיל, כתבתי על הבית ועל הדוג'ו. לא עלו בראשי גורמים מחנכים טריוויאליים אחרים כדוגמת בית הספר- וזה אומר דרשני. לא שחלילה היתה סתירה בין מה שנלמד במערכת החינוכית לבין מה שחונכתי עליו בבית או בדוג'ו, אך כנראה שהאפקט היה קטן הרבה יותר, מאחר ובאופן ספונטני, כתבתי על הדוג'ו ועל הבית.

''אין הנחתום מעיד על עיסתו'',

 

אני רואה בעצמי אדם רגיש ביותר. רגיש בעצמי ורגיש לצרכי הזולת ובעיקר לצרכי חלשים ממני. אני משתדל לעזור לאדם במצוקה עד כמה שהנפש שלי מאפשרת לי. לא פעם, אני מוצא את עצמי מרים דבר מה מהרצפה בעודי הולך ברחוב (אשפה מסוג כזה או אחר) ומתהלך איתו מאות מטרים ויותר עד שאני מוצא פח אשפה. במילואים, חלק גדול מזמני אני משקיע בהקפדה על דרך הארץ של חיילי ופקודי, מהצעירים ביותר ועד למבוגרים שבהם, כי זה חשוב לי, ובמקום שבו אני יכול להשפיע, אני אעשה את ההבדל. זה לא טריוויאלי, וזה הודות לחינוך שקיבלתי, הן בבית והן בדוג'ו.

 

אני מוצא בכתיבת מאמר זה, הזדמנות להתעמת עם מה שאולי מעולם לא התעמתתי איתו. למען האמת, אני לא ממש יודע אפילו איך לתאר את מערכת היחסים המורכבת שיש לי עם הקראטה במילים, אך אנסה להוציא לכתב את אשר על ליבי.

מאז שאני יכול לזכור, היו לי יחסי אהבה שנאה עם אומנות הלחימה קראטה. זכורים לי תחושת סיפוק והנאה, לצד תחושת תסכול וקושי מאוד גדולים ותוך תחושה של מחוייבות חזקה במיוחד לעצמי, להורי, לקראטה ולסנסאי-קיושי-שיהאן אלי ביטרן. מחוייבות שלא ניתן לערער עליה. אני לא יכול לשכוח, שהקונפליקט האדיר הזה, גרם לי לא פעם להופיע לאימונים בצורה לא סדירה. בתגובה, הייתי נקרא אל הסדר ע"י הסנסאי ונדרש לשנות את דפוסי ההתנהגות שלי. במבט לאחור אני מאמין שהיתה לכך השפעה כפולה. חיזוק תחושת האחריות והמחוייבות שלי, לצד חיזוק אותה תחושת תסכול. ככל שידוע לי, אני התלמיד היחיד, שיחד עם מכתב ההזמנה לבחינה לדרגת שאו- דאן, קיבל גם מכתב שמתנה את הבחינה הזו בשינוי דפוסי ההשקעה באימונים. זכורה לי היטב הבחינה לשאו- דאן. אני זוכר שהרגשתי שאני זוכה ליחס נוקשה יותר מהיחס אליו זכו חברי. שיש לי יותר מה להוכיח. בכלל, אני חושב שהתחושה שאני כל הזמן צריך להוכיח את עצמי, ליוותה אותי לאורך הדרך ופיתחה אצלי ביקורת עצמית נוקשה מאוד.

 

אני זוכר שבמידת מה, הגיוס לצבא, שסימן גם את סיום האימוני קראטה, היווה הקלה מאוד גדולה. שקט בתוך הקונפליקט האדיר שהייתי מצוי בו למעשה, מאז שהתחלתי את האימונים כילד צעיר. הסיבה שלא חזרתי להתאמן מיד בתום הצבא היא זו. חד משמעית. לא יכולתי להיות בתוך הפלונטר הזה של הנאה, סיפוק, קושי רב ומחויבות אינסופית. שתיים עשרה שנים, המשכתי לנהל מערכת יחסים פנימית, נפשית ורוחנית עם אומנות הלחימה קראטה. אני אפילו חושב שדרך החברות הקרובה (שהלכה והתעצמה עם השנים) עם חגי ביטרן, בנו של המורה שלי, שמרתי על חיבור רוחני עם אומנות הלחימה קראטה למרות שלא היה לכך ביטוי גשמי. אבל זה בער בי. זה בער בי והרים את הראש מפעם לפעם פשוט משום שהקראטה בכלל והדוג'ו בפרט היו חלק ממה שאני. אני חושב שמה שעולה באופן מובהק מהכתוב זה לצד מערכת היחסים המורכבת שלי עם הקראטה, הוא שאני לא יכול להפריד ביני לבין הקראטה. קראטה זה חלק ממני, ולכן אין לי באמת תשובות לשאלות כיצד הפך עבורי לדרך חיים ובוודאי לא כיצד שינה את דרך חיי. אני לא יכול לעשות הפרדה ולהעריך את התרומה בעיצוב האני הפנימי שלי ודרך חיי. פשוט כי הקראטה שם כל הזמן, מהרגע שאני יכול לזכור. הקראטה הוא חלק משמעותי ממה שמגדיר אותי בתור אדם.