קראטה וזן

''זן'' או בשמו הסיני המקורי צ'אן הינה תורה של הבודהיזם שהדגישה את המדיטציה. תורה זו הייתה ידועה בכל ארצות מזרח אסיה והייתה קיימת מראשית הבודהיזם, שהרי בודהה עצמו זכה בהארה שעה שישב בריכוז נפשי עמוק. הזן רואה את הגאולה כהארה, או הבנה אינטואיטיבית של העולם הנקראת ביפנית ''סאטורי'' הבנה זו מושגת באמצעות תרגול גופני וריכוז נפשי. הזן טוען כי הגאולה היא תוצאת המאמץ של האדם עצמו.

הפעילות המרכזית במנזר זן היא ישיבת זן ''זא-זן'' ישיבה ללא נוע בשורה ארוכה על כרית קטנה, ברגליים שלובות, גו זקוף, אגודלי ידיים נוגעים זה בזה והעיניים עצומות למחצה, מביטות בנקודה אחת. בזמן הישיבה אסור להרהר בדבר מסוים, צריך ''לרוקן'' את המוח מכל מה שהצטבר בו. משגיח מסתובב בין היושבים וכאשר הוא מבחין במישהו שאינו יושב כיאות הוא גוער בו בצעקה או בחבטת מקל עליה הוא מודה בקידת ראש.

עיקרון חשוב בזן הוא ריקון התודעה מכל הרגשות, המוסכמות, החרדות, השאיפות והתקוות, המפעילות את התנהגותנו ומסתירות מפנינו את המציאות האמיתית.

הזן, משך את הסמוראים משום שהוא תאם את ערכיהם: הוא טיפח אופי חזק, פשטות, ריסון עצמי, קור רוח, ריכוז, נחישות, חישול הגוף ומשמעת- תכונות שהסמוראים כמו קראטה, הוקירו, ובכך סייע להם להיות לוחמים טובים יותר לפיכך ראה הזן באומנויות לחימה כמו סיף וקשתות ''דרכים''- ''דו'' להשגת ההארה ודרבן את הסמוראים להשתלם בהן. עם אימוץ הקראטה ע''י היפנים השתלבו בתוכו עקרונות הזן והשפיעו על הקראטה-דו המודרני.

הייחוד של סאידו קראטה הוא בשילוב של זן וקראטה. אין זה רעיון חדש, אלא חזרה למקורות של אומנויות הלחימה. זן לא נתפש כדת בסאידו קראטה, אלא כתרגיל של מדיטציה בישיבה. זהו ניגוד משלים לאימון הגופני. סאידו קראטה מבקש לפתח בכל תלמיד קראטה אופי בלתי תבוסתני. ללא הבדל,או שוני באופי הקושי, העומד בפניו-פיזי,רוחני, כלכלי וכו. התלמיד לומד לעמוד מולו ולא להרים ידיים. זהו הפירוש המודרני ל''רוח הבושידו'' של הסמוראי.

קראטה הוא ''זן-נע'' תרגולי ''זאזן'' (מדיטציה בישיבה) יכולים לשחרר אותנו מהעצמיות שלנו ועוזרים לנו למצוא את הטבעי והמקורי שבנו. זה מעורר אותנו באופן ממשי, מווסת את מערכת התגובות שלנו, מגדיל את החיוניות שלנו ואת יעילות הזנת החמצן בגופנו ומרגיע את המוח. מדיטציה כדרך הנזירים מסגרת ומנתקת מהעולם החיצוני והיא למעשה אשליה. ''זאזן'' מייצר אנרגיה, או עוזר לנו להוציא מתוכנו אנרגיה חבויה. קראטה מאמן אותנו ליישם זאת לפעילות. קראטה אומר: פעילות ותנועה. קראטה-זן קושר אנרגיה ופעולה. בעוזבנו את הדוג'ו אל העולם החיצוני אנו לוקחים איתנו את אשר תרגלנו ומעבירים זאת הלאה לאחרים. כשאנו נעים בחיי היומיום, אנו מתרגלים זן-נע. מעורבות והתרכזות ברגע הנוכחי. אם היינו מייחדים זאת אך ורק לתחומי הדוג'ו בלבד, היה זה בעל ערך מוגבל בלבד. יש אפשרות לכל תלמיד קראטה לתת שימוש לזאת בחיי היומיום שלו, בכל ההתעסקויות. קיימות אומנויות לחימה רבות כגון:ג'ודו, קנדו, אייקידו, קראטה-דו, זאזן נותן מכנה משותף. אם היינו יודעים לנתב את חיינו לפי עקרונות אלה היו החיים שלנו טובים יותר.

הנשימה במדיטציה

בכל הדתות והאמונות יש חשיבות רבה לנשימה. בזן תנוחת הגוף היא המפתח, אם תנוחת הגוף טובה- הנשימה תהיה נכונה בעקבותיה. מועיל מאד לדעת על שיטות- נשימה מסויימות, טכניקות ופעילויות נשימה. למעשה רוב האנשים בתדירות גבוהה מדי והנשימה עצמה רדודה מדי. לכן האויר המזוהם שבתחתית הריאות אינו מתנקז החוצה לגמרי. לעומת זאת, אין אנו ממלאים את הריאות בשאיפת אויר פנימה יותר משליש הקיבולת שלהם. לכן כל התהליך של חידוש מלאי החמצן בדם אינו יעיל כמו שצריך. הדם אינו מתנקה היטב מדו-תחמוצת הפחמן והמוח ומערכת העצבים אינם נזונים בחמצן כיאות. יש לכך השפעות שליליות על הגוף, המוח והרגש.

כשאתה יושב בזזן אתה צריך לתת לנשימה ''לשבת'' גם, כך תוכל להגיע לקצב של חמישה מחזורי נשימה בדקה, במקום 15-18 מחזורי נשימה שיש לאדם ממוצע בזמן מנוחה! זהו הבדל משמעותי.

מושג הנשימה בזן קשור במוזג ''ההרה'' אזור הבטן בערך. אנשי המערב מתורגלים לנשום בחלק העליון של הגוף, כלומר: הכתפיים והצוואר. בזן לומדים למרכז את הנשימה ב''ההרה'' בקראטה הגוף ממורכז ב''טאנדן''- נקודה שהיא בערך 4 אצבעות מתחת לטבור. זהו המרכז, שסביבו נעות הזרועות, הרגליים והגוף. עלמנת להוריד את הנשימה לההרה אנו צריכים תנוחת גוף טובה. בעת שאיפת האויר נמשכת הסרעפת כלפי מטה. אם אנו רגועים, כאשר נמשכת הסרעפת מטה, באופן טבעי נדחפת הבטן החוצה. כשאנו נושפים, אנו מאלצים את הסרעפת לעלות למעלה ולדחוף את האויר החוצה. כשאנו עושים זאת, נופלת הבטן פנימה באופן טבעי.

החזה, למעשה אמור להיות יחסית ללא תנועה כשאנו נושמים. הכל מכוון להורדת הנשימה לההרה או לטאנדן. בקראטה הטאנדן הוא מקור העוצמה. זוהי אחת התכונות המיוחדות לאומנויות לחימה בניגוד לשיטות אחרות של אימון גופני.

כשאתה נושף החוצה, אתה חזק- אתה יכול לשבור לוח, אתה יכול להשליך בג'ודו, אתה יכול לספוג מהלומה ולא להינזק.

כשאתה שואף פנימה, אתה חלש, בקראטה ניתן לשמוע תלמיד הצועק בקול רם כשהוא מבצע בעיטה או מכה. התלמיד מתאמן לתזמן את הנחתת המכה והוצאת האוויר ביחד. זה מגביר את העוצמה של המכה, הצעקה עוזרת להוצאת האויר החוצה. זה בעצם יישום עקרונות הזן לגבי הנשימה בפעולה.    

לזן הייתה השפעה רבה על התפתחות האמנות היפנית ובהמשך על אומנות הלחימה קראטה משום שהוא הדגיש את הביצוע היפה בכל תחום ואת היופי שבדברים הפשוטים והיום יומיים. אחת האומנויות שהתפתחו במנזרי זן היה טקס התה שהכנתו ושתייתו קיבלו אופי טקסי, שנועד להפוך את האקט הפשוט הזה ל''דרך'' של התעלות רוחנית. ''דרך התה'' (סא-דו) או בשמה העממי ''המים החמים של התה'' (צ'ה-נו-יו) הפכה לאומנות. כמו קראטה, טקס התה צריך להיות נקי מכל זוהמה או אלימות, האורחים רוחצים תחילה את ידיהם ואת פיהם באגן מים ומשאירים את נעליהם ואת חרבותיהם בחדר ההמתנה. רק אז הם מוזמנים להכנס אל חדר התה דרך פתח נמוך שמאלץ את האורח להתכופף ובכך להשתחרר מכל גאווה. תלמיד קראטה הנכנס בשערי הדוג'ו ראשית חולץ נעליו ובכניסה קד קידה ואומר ''אוס'' מילה שבעיקרה היא ביטול ה''אגו'' והגאווה. עקרון נוסף שמטפח הזן הוא מינימליזם ופשטות ככל שהדברים פשוטים יותר וישנים יותר כך הם גם יפים יותר. בגד קראטה (גי) מוגש לנו בצורתו הפשוטה ביותר בצבע לבן (סימן למשהו טהור) ומלבד סמל בית הספר הינו נטול קישוטים, סמלים או צבעים.